העלילה בספר הכול בגלל סופר-מר מתרחשת בעיירה קטנה בארצות- הברית. האב, כומר במקצועו, עוקר לשם עם אינדיה, בתו בת העשר. האם נטשה את המשפחה כשהייתה הילדה בת שלוש.
לדעתי, בספר הכול בגלל סופר-מר לאם יש ההשפעה הפחותה ביותר בהנעת העלילה. המניע העיקרי של הסיפור הוא הכלב. אינדיה הולכת עמו בעיירה, וכך היא מכירה בני אדם בעיירה החדשה[2] למעשה, אינדיה מטפלת בכלב, כי היא מבקשת למצוא לעצמה תעסוקה לימות החופשה, וכך להימלט מבדידותה. אינדיה בודדה, כי אביה עסוק, אינו קשוב לה די, ואין היא מכירה איש בעיירה.[3] מכאן עולה שאין כל קשר בין רצון אינדיה להכיר אנשים ובין ההשתוקקות שלה להכיר את אמה? ולמצוא לה תחליף. ההוכחה לכך היא שלמרות חסרונה של האם אין אינדיה מרגישה עוד ריקנות בלב לאחר שרכשה לה חברים (עמ' 114).
אמנם, אינדיה מעדיפה להתחבר אל אנשים מבוגרים, כי חסרה לה דמות אם. היא סבורה שקשריה עם מבוגרים ימלאו חסך זה. לדוגמה, כששאלה גלוריה את אינדיה אם היא יודעת להכין סלט ביצים, ענתה לה: "אין לי אימא שתלמד אותי דברים כאלה" (עמ' 89). מדבריה האלה עולה שהיא משתוקקת לאם שתדריך אותה בחיים.
לעזיבה של האם יש גם השפעה מועטת על היחסים בין האב ובין בתו. מצד אחד, בגלל העקירה של האם מן הבית מתחזקת האהבה של האב לבתו, כי היא היחידה שנותרה לו כעת בעולם. מצד אחר, בשל אופיו המסוגר קשה לו לבטא את אהבתו. לכן הילדה סבורה שהאב אינו מקדיש לה די תשומת לב, והיא חשה מרירות בשל כך. הילדה מרירה גם מפני שהיא סבורה שהאב לא עשה די כדי למנוע מן האם לעזוב את הבית.[4]
האם בתור דמות מניעה עלילה מורגשת יותר בספר סודות אפלים. בחרתי להתמקד בדמותו של הילד דודי זיוון. דודי הוא תלמיד כיתה ז, שזה עתה עלה לחטיבה. הוא גר בשכונת וילות בקריית-אונו עם אביו, כי ההורים שלו גרושים.
הילד כועס על אמו שעזבה אותו ואת אביו. הכעס שלו ניכר בהתנהגות שלו הן בכיתה הן בבית. הוא אוכל הרבה כדי לפצות על יגונו;[5] הוא מידרדר בלימודים, אדיש לסביבה ואינו מתעניין בכלום (עמ' 22). הילד מתבייש שהוריו גרושים, ולכן הוא מעדיף לספר לחבריו בכיתה שאמו נפטרה (עמ' 28). בגלל השקרים האלה דודי מסתבך; הוא חושש שמא חבריו יעזבו אותו וילעגו לו בשעה שייחשף סודו.[6] אביב, חברו לכיתה, מצליח לשכנע אותו להיעדר מפעילות מחוץ לבית הספר, ותחת זאת לפרוץ לבית המורה (עמ' 89-86). לשם כך נאלץ דודי לשקר לאביו שאינו מרגיש בטוב, ועליו להישאר בבית. וכששב אל ביתו, שוב סיפר שקרים למשפחתו כדי לחפות על היעדרותו מן הבית בשעה שהיה אמור כביכול לשכב במיטה (עמ' 99).[7]
גם הגירושין של ההורים משפיעים על הקשרים של דודי עם אביו. דודי אינו שבע רצון מן קשריו של אביו עם בחורה שיכולה להיות בתו. בשל כך האב נפגש עם הבחורה מחוץ לבית, ונעדר רבות מן הבית. לפיכך הוא אינו יודע כמעט דבר על בנו. למשל, כשהלך לאספת הורים בבית הספר, לא ידע באיזו כיתה בנו לומד ומה שם המורה (עמ' 105). למרות הכול, יש לו צורך עז לפצות את בנו על הגירושין, ומשתדל לפנק אותו בכל עת. לדוגמה, האב נסע עם בנו בחופשת הקיץ לארצות-הברית (עמ' 9).
שני ירחים של שרון קריץ' הוא הספר שניכר ביותר בו שהאם הנעדרת מניעה את העלילה. את דבריי אוכיח על פי סיפורה של גיבורת הספר, סלמנקה הידל בת השלוש-עשרה.
הספר מגולל את מסעה של סלמנקה עם סבה ועם סבתה אחר האם שעזבה את הבית בקנטקי ללואיסטון שבאיידהו -שני המקומות בארצות-הברית - ובדרכה לשם נהרגה בתאונת דרכים. בנסיעה הנכדה מספרת על קורותיה בעיירה החדשה שעקרה אליה לאחר מות האם ועל קורות חברתה פיבי, שהכירה בעיירה הזאת.
לולי מתה האם לא הייתה העלילה מתרחשת כלל. אבי הילדה הרגיש שהוא לא יכול להוסיף להתגורר בבית שבו כל חפץ מזכיר לו את אשתו המנוחה?. על כן החליט לעבור מן החווה שבה התגוררה המשפחה לעיירה שאוהיו. לא בכדי עזב לשם; הוא החליט לעבור להתגורר על יד גברת קדבר, האישה שהייתה האחרונה שדיברה עמה האם בנסיעתה האחרונה. בזכות העקירה
הזאת הכירה הילדה את פיבי חברתה ואת בן, חבר כיתתה שעמו התנשקה בפעם הראשונה בחייה. לולי הרצון של הילדה לראות את קבר אמה, לא הייתה נוסעת עם סבה וסבתה שישה ימים במכונית. נוסף על זאת, נחש מכיש את הסבתא באחת מן העצירות בדרך. מהשפעת הארס מתה הסבתא לבסוף (עמ' 310). דהיינו, לולי הנסיעה אולי הייתה הסבתא בחיים.
לעזיבת האם יש השפעה רבה על התנהגותה של סלמנקה. בתחילה חששה שמא גם שאר מכריה ינטשו אותה כמו שנטשה אותה אמה.[8] היא גם כעסה מאוד על אמה על שהעזה לעזוב אותה, אף על פי שהיא בשר מבשרה.[9] כמו כן, סלמנקה הרגישה אשמה שהאם עזבה את הבית. היא חשבה שבגללה הרגישה האם צורך לנסוע ולהתבודד.[10]היא הרגישה אשמה גם מפני שהתפרצה על אמה יום לפני שנסעה, והייתה רוצה שהזיכרון האחרון מן האם יהיה שונה.[11]
ואולם, במהלך הסיפור עברה הילדה תהליך של התבגרות. היא הבינה שהאם עזבה את הבית בלא קשר אליה. לאט-לאט היא משלימה עם אובדן האם.[12] הילדה קולטת שלאב לא הייתה בררה, אלא לעזוב את החווה.[13]
לעקירה של האם יש גם השפעה על היחסים בין האב ובין בתו. היחסים האלה התערערו בעקבות מות האם. האב מסוגר בעצמו בתוך מחשבותיו ומתגעגע על האם.[14] קשה לו להתגבר על אובדן אשתו.[15] הילדה כעסה בתחילה על אביה שהוא עוזב את החווה. היא האמינה שהאם תשוב אל הבית. הכעס שלה גובר לאחר שהאב מבלה שעות עם גברת קדבר, ואפילו נראה מאושר עמה. הילדה חוששת שמא היא מנסה לתפוס את מקום אמה?. כל ניסיונותיו להסביר לה את מהות היחסים בינו ובין הגברת אינם צולחים. בשל כל זאת היחסים ביניהם מתוחים, והם אפילו רבים.[16] בשני אמצעים הסופרת מצליחה להעביר לקורא את הניתוק בין שניהם: ראשית, הילדה כמעט שאינה מדברת עם הסבים שלה על האב. שנית, הילדה מעדיפה לבלות עם פיבי חברתה מלהיות בבית עם אביה או בחברתו אצל גברת קדבר.
-------------------------
1. דורית אורגד, סודות אפלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1997; די-מילו, קייט, הכול בגלל סופר-מר, זמורה-ביתן 1992; שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות (ספרי חמד), 2001.
2. הילדה מעידה על כך בעצמה: "כמעט כל מה שקרה לי אותו קיץ קרה בגלל סופר-מר" (עמ' 41).
3. הילדה אומרת על אביה: "לפעמים הוא הזכיר לי צב שמתחבא בתוך השריון שלו, חושב לו שם על כל מיני דברים ואף פעם לא מוציא את הראש החוצה אל העולם" (עמ' 13).
4. הילדה מטיחה באביה: "'אתה תמיד מוותר!' צעקתי 'אתה תמיד מכניס את הראש שלך לתוך שריון הצב שלך, שזה ממש טיפשי. אני מוכנה להתערב אתך שאפילו לא הלכת לחפש את אימא שלי כשהיא עזבה אותנו. אני מוכנה להתערב אתך שפשוט נתת גם לה לברוח ולהסתלק'" (עמ' 106).
5. לדוגמה, "הזעם מריץ את דודי למקרר -נחוץ לי משהו מתוק, הוא אומר לעצמו ופותח את דלת תא ההקפאה. יופי, שלוש חבילות גלידה. עם איזו אתחיל? הוא בוחר בגלידת שוקולד עם אגוזים וזולל בלי להרגיש כלל בטעם" (עמ' 40).
6. בסיפור כתוב: "רצף ההרהורים נקטע בהתייפחות פתאומית שנובעת מן הרחמים שדודי מרחם על עצמו; החברים שלי ישנאו אותי בגלל שרימיתי אותם, הם לא יהיו טובים אליי עוד, להיפך - הם יתעללו בי, יעשו אותי לצחוק" (עמ' 69).
7. הסופרת בעצמה מעידה שדודי מסתבך בגלל סודותיו. ראה: דורית אורגד, "סודה של המורה הניה", ספרות ילדים ונוער, ב-ג (119-118), עמ' 43-42.
8. הילדה אמרה: "מאז שאימא שלי עזבה אותנו באותו יום באפריל, כל הזמן חשדתי בכולם שהם עומדים לעזוב אותי, אחד אחרי השני" (עמ' 76).
9. הילדה, למשל, אמרה: "איך היא יכלה לעשות את זה? איך היא יכלה לעזוב אותי, כשאני חלק ממנה? איך היא יכולה לתפקד בלי חלק מעצמה?" (עמ' 52).
10. הסיבה היא ששלושה שבועות טרם ילדה האם, טיפסה סלמנקה על עץ, נפלה ממנו ואיבדה את הכרתה. האם סחבה אותה, ובאותו הלילה נאלצה ללדת תינוק מת. האם עברה ניתוחים, ולא יכלה ללדת עוד. בעקבות כך היא עברה משבר, והרגישה צורך לנסוע כדי לנוח.
11. הילדה מספרת על היום האחרון של האם בבית: "...אני לא יודעת למה עשיתי את זה. לא התכוונתי לשום דבר רע בהתפרצות הזאת. זה אחד הזיכרונות האחרונים שיש לה ממני,
והלוואי שיכולתי לבטל אותו" (עמ' 125-124).
12. הילדה אומרת: "בפעם הראשונה קלטתי שאולי זה שאימא שלי עזבה לא היה קשור אליי בכלל. זה היה משהו אחר ונפרד. האימהות שלנו לא בבעלותנו" (עמ' 206).
13. הילדה אמרה: "אבא שלי צדק. אימא שלי הייתה קיימת בבית שלנו בבייבנקס, ובשדות ובאסם. היא הייתה בכל מקום. אי-אפשר היה להסתכל על הדבר הכי קטן, בלי להיזכר בה"
(עמ' 226).
14. למשל, "בבית לפעמים מצאתי אותו יושב על המיטה ונועץ מבטים ברצפה, או קורא מכתבים ישנים, או בוהה באלבום התמונות. הוא נראה עצוב ובודד" (עמ' 105).
15. הילדה מעידה עליו: "אבא שלי כמעט מת אחרי שהיא הלכה, אני יודעת את זה" (עמ' 133).
16. ראה, למשל, עמ' 109-108. הילדה מעידה על כך בעצמה: "אפילו לא שאלתי את עצמי איך הוא פגש אותה או כמה זמן הוא כבר מכיר אותה. התעלמתי מעצם קיומה. חוץ מזה, הייתי יותר מדי עסוקה בלפרוץ בהתקפי זעם אדירים. סירבתי לעזוב. לא הסכמתי להיפרד מהחווה שלנו, מעץ המייפל שלנו, מבור השחייה שלנו, מהחזירים שלנו, מהתרנגולות שלנו, מהמתבן שלנו. לא הסכמתי לעזוב את המקום שהיה שלי. לא הסכמתי לעזוב את המקום שאליו, הייתי משוכנעת, אמא שלי יכולה לחזור" (עמ' 134-133).
הכותבת היא דוקטור לערבית מטעם בר-אילן, המתמחה ברפואה ערבית בתקופת ימי הביניים. בעבודת המסטר שלה, שנעשתה בבר-אילן, התמחתה בלקסיקוגרפיה של השרחים מצפון-אפריקה מן המאות ה-20-10. סיימה לימודי עריכת לשון בבר-אילן ועובדת בתחום.
